Get 30% off our store with coupon code 30PERCENTOFF!
הכל

המאבק הזה הוא גם שלך!

לפני כמה שבועות, מעט לפני שהתחיל גל המחאה, התכנסנו בביתי כמה בני משפחה וחברים ושוחחנו. דיברנו על הילדים, על העבודה ומהר מאד נסבה השיחה לדון במצב במדינה שלנו.

הרבה מהנוכחים הביעו דעה נחרצת שברצונם לרדת מהארץ.

שמעתי המון טענות: כאן קשה. אי אפשר לגמור את החודש. אי אפשר לגדל ילדים. גם משפחה עם שני הורים שעובדים במשרה מלאה לא יכולים לחיות ובטח לא לקנות דירה. לא משתלם לשלוח את הילד לגן כי הגן עולה כמו משכורת ומצד שני אי אפשר להישאר בבית כי ממשכורת אחת אי אפשר להתקיים. הורים לא רואים את הילדים שלהם כי הם כל הזמן בעבודה. ואם הם כבר רואים אותם אז הם עייפים מכדי להתייחס אליהם.

והאמת? אני מסכימה עם כל מה שנאמר. חוץ מאשר עם המסקנה הסופית שחלק הגיעו אליה. אני לא חושבת שירידה מהארץ היא פיתרון. היא אולי פיתרון כלכלי לאנשים מסויימים, אבל בכל זאת – זו המדינה שלי. אין לי ארץ אחרת.

ומה אגיד לילדים שלי? שהתייאשתי מהמדינה שלי כי היה לי קשה? איזה מן חינוך אני רוצה לתת להם? שכשקשה אז מרימים ידיים? וזה לא סתם משהו קטן שקשה לי איתו. זה משהו עקרוני. קשה לי לחיות במדינה שלי. שאני אוהבת ושאני תורמת לה כל חיי.

הגעתי למסקנה שיש בפני שתי אפשרויות: לרדת מהארץ או להישאר כאן ולעשות משהו.

אבל מה אני הקטנה יכולה לעשות? ומי יקשיב לי בכלל?

אז מסתבר שאני לא לבד!

יש עוד אלפים כמוני. אלפים שלא יכולים לגמור את החודש. אלפים שרוצים בסך הכל לגדל משפחה בכבוד. לקנות דירה, להביא ילדים. לעבוד.

ולא יכולים.

הנה פרץ כאן מאבק שמשמיע את קולנו. את הקול של כל אותם ישראלים שרוצים לחיות כאן ושרוצים להיות גאים במדינה שלהם וכרגע הם לא יכולים. לא לחיות ולא להתגאות.

ולא מדובר בקבוצה זו או אחרת. לא מדובר רק בסטודנטים או רק בחד הוריות או רק בנכים או רק ברופאים. מדובר על מאבק של העם כולו. של כל אזרח וכל אזרחית במדינה הזאת.

כהורים אתם בוודאי יודעים על מה אני מדברת. במסגרת הביקורים שלי במאהלי מחאה שונים ברחבי הארץ שמעתי לא מעט סיפורים כולם שונים אבל כולם דומים, כולם מדברים על כך שמהרגע שנולד הילד הראשון, מתחילות ההוצאות שלא נגמרות: טיטולים, פורמולה, מגבונים, חלב, גבינה, קוטג'. פשוט צריך לעמוד בסופר ולעשות אן-דן-דינו על מה לוותר.

בגיל שלושה חודשים רוצים לחזור לעבוד אבל מחיר גן ילדים הוא בשמיים. אז שוב צריך לבחור. איך יכול להיות שבמדינת ישראל בשנת 2011 אשה לא יכולה לצאת לעבוד כי אין לה כסף למעון?

וגם בהמשך הדרך זה לא נהיה יותר טוב. בית ספר, ספרי לימוד, חוק חינוך חובה חינם שכבר מזמן איננו חינם. ואפילו לא אתחיל לכתוב כאן את דעתי על טיב החינוך הממלכתי בארץ…

וגם אחר כך – הרי אמרנו, לחיות כאן אי אפשר אז ילדים נזקקים לעזרה מההורים גם בשנות השלושים שלהם ולפעמים אפילו אח"כ.

ועוד לא דיברתי בכלל על מחיר הדיור והדלק והבריאות ועוד ועוד.

שנים שאנחנו יושבים בבית וחורקים שיניים מול גזרות כלכליות שונות של ממשלות ישראל לדורותיהן וחולמים את החלום האמריקאי. חולמים שבעבודה קשה נצליח לחסוך כסף. חולמים שיום אחד יהיה לנו מספיק כדי להגיע למנוחה ולנחלה ובמרוץ האינסופי הזה של החיים אין לנו כח ואין לנו זמן לעצור ולראות מה אנחנו מפספסים בדרך.

אז זהו.

שזו לא הדרך ואלו לא החיים שאמורים להיות לנו.

אנחנו אמורים ללכת לעבודה, ולהביא משכורת הביתה שתספיק כדי לשלם משכנתא ולפרנס בכבוד את המשפחה שלנו, ואנחנו אמורים להצליח לעשות את זה ולא משנה אם אנחנו אנשי הייטק או רופאים או מורים או שוטרים או פסיכולוגים או שחקנים או עובדים סוציאליים.

וזה בדיוק מה שהמאבק הזה נלחם עליו.

* הוא נלחם ליצירת דיור בר השגה.
* הוא נלחם להוזלה משמעותית בעלות המחיה.
* הוא נלחם לחיזוק מעמד השכירים והגעה לשכר המאפשר רמת חיים הולמת.
* הוא נלחם למימוש זכותם של אזרחי ישראל לחינוך, בריאות ובטחון אישי.
* הוא נלחם להחלת חוק חינוך חינם מגיל שלושה חודשים.
* הוא נלחם לקיום יום לימודים ארוך והקטנת מספר התלמידים בכיתה.

את כל הדברים האלו שמעתי מאנשים רבים, ביניהם גם הורים, במאהלי מחאה שונים ברחבי הארץ.

אלה המילים שלהם, אבל לא רק שלהם.

זה גם הסיפור שלך ושלי.

זו גם המדינה שלך ושלי.

וכפי שנאמר: אם אין אני לי – מי לי?

אני קוראת לכל ההורים באשר הם: הצטרפו למאבק!

רק ביחד נצליח לשנות את השיטה.

ואם תרצו, חברים, אין זו אגדה.

נתראה בהפגנה הגדולה בתל-אביב במוצאי שבת הקרובה.

אני אהיה באוטובוס המאורגן שייצא מרחובות. אפשר להירשם כאן.

לעמוד הרשמי של מחאת האוהלים.

 

הגב

avatar
  Subscribe  
Notify of